תוכן העניינים
שיריו של נאזים היקמט (Nazım Hikmet) נחשבים ליצירות המשפיעות והמרגשות ביותר בשירה הטורקית המודרנית. כמי שכונה "הקומוניסט הרומנטי" וכמשורר מהפכני, היקמט בילה חלק ניכר מחייו בכלא או בגלות, אך חרוזיו על אהבה, חופש ואנושיות מצאו את דרכם לכל פינה בעולם.
היקמט נולד למשפחה אמידה, אך נרדף בשל דעותיו הפוליטיות. לאחר שנים בכלא הטורקי, הצליח בשנת 1951 להימלט לברית המועצות. בעקבות זאת, שללה ממנו טורקיה את אזרחותו צעד כואב עבור הפטריוט שהפך את מולדתו לבת אלמוות בשיריו. רק ב-5 בינואר 2009, כמעט חצי מאה לאחר מותו, הושבה לו אזרחותו הטורקית לאחר מותו על ידי הממשלה דאז.
הערה: הטקסטים הבאים הם עיבודים שיריים חופשיים לעברית, בהשראת המקור של נאזים היקמט. מטרתם להנגיש לקורא בן זמננו את האווירה, הדימויים והעומק הרגשי של המשורר.
1. הענק כחול העיניים (Mavi Gözlü Dev)
שיר זה משקף את הקונפליקט בין המאבק המהפכני לבין הכמיהה לשלווה ביתית.
היה היה ענק כחול עיניים,
שאהב אישה קטנה מאוד.
אך האישה חלמה על בית קטן,
על גינה בה פורחת היערה בניחוח מתוק.
הענק אהב באופן ענקי, כדרכם של ענקים,
עם ידיים שנועדו למעשים גדולים,
לא לבניית קירות של בית דל,
ולא לדפיקה על דלת חרישית.
הוא לא יכול היה לבנות את חלומה.
בעיניו הכחולות עמדו דמעות ככוכבים.
האישה הקטנה, עייפה מהצעדים הכבירים,
בחרה לבסוף בגמד, עשיר בזהב ובשקט.
היא מצאה את היערה שלה בגן של שיש.
והענק הבין כעת בודד בגובהו –:
עבור ענק אוהב אין בית עם יערה,
אלא רק הדרך הארוכה והזיכרון.
2. עץ האגוז (Ceviz Ağacı)
אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר, שהפכה גם לשיר אלמותי. השיר מתרחש בפארק גילהאנה ההיסטורי באיסטנבול.
ראשי קוצף כענן מעל הים;
אני עץ אגוז בפארק גילהאנה.
קשר ישן בגרון, סבוך וחזק,
אך לא את ולא המשטרה יודעים: זה אני.
בפארק גילהאנה אני עומד, עץ אגוז, גדול ושקט.
עליי, מפרפרים כדגים במים, מנצנצים באור.
הם מנופפים לך, משיים אך מלאי יגון –
קטפי עלה אחד, ורד שלי, ויבשי בו את דמעותייך.
במאה אלף ידיים עלי אוחזים באיסטנבול,
במאה אלף עיניים אני משתאה אל העיר. אם אתם מתכננים לבקר בעיר כדי לראות את הפארק, כדאי להכיר את מערכת התחבורה באיסטנבול כדי להתנייד בקלות.
בכל עלה פועם לב, חי ורועד.
בפארק גילהאנה אני מרשרש את שירי שלי.
לא את ולא השוטר חושדים:
אני העץ. אני כאן.
3. ברכות למעמד הפועלים
קריאה עוצמתית לסולידריות ותקווה.
ברכת שלום למעמד הפועלים של טורקיה!
מי ייתן והשלום יכה שורשים כעץ עתיק.
בכל חוט של עבודה העתיד יבשיל,
כי ימים בהירים יותר מונחים בידיכם.
ימים של צדק, בהם הכוח נמדד ביושר:
איש לא יעונה ביום, ולא ירעב בלילה.
ימים של לחם, ורדים וחופש –
עבור אלו שבוראים את העולם.
אתם, העומדים בכיכרות,
עם חלומות על אדמה, השכלה ומעשה טוב –
קולכם הוא שיטה את גורלנו.
המעמד שלנו ניצב מול החשיכה –
מול שלטון הכסף והפחד.
עמדו זקופים! תנו לחופש להאיר.
ברכה לכם, פועלות ופועלים –
שכוחכם לא יימוט לעולם,
למען מחר זוהר והווה ראוי.
4. חללים (Kuvâyi Milliye)
מחווה לנופלים במלחמת העצמאות הטורקית.
חללים, אתם הגאים שמתחת לאדמה –
הגיעה השעה לקום פעם נוספת:
מסקריה ועד איננו,
מעמקי אפיו ועד דומלופינאר.
נפלתם כבולים, אך רוחכם שברה את השלשלאות.
שורשיכם שותים את דם ההיסטוריה –
אנו מרכינים ראש בפני קורבנכם.
שם, במקום מנוחתכם, הגורל בוחן אותנו שוב.
בואו, עוררו אותנו משנתנו!
אסור לנו לשכוח את מה שנתתם.
קיימו את הבטחת החופש,
נערו את הייאוש מעל כתפינו.
חללים, אתם שמה של כבודנו –
עכשיו הוא רגע ההתעוררות.
5. עינייך (Gözlerin)
נאזים היקמט כתב כמה משירי האהבה העדינים ביותר בספרות העולם, לעיתים קרובות ממרחקי הכלא.
עינייך הו, עינייך קורנות,
בין אם בצינוק או בחדר החולים, תמיד שמש.
הן מאירות בחופשיות כסופו של מאי
על חופי אנטליה.
עינייך בכו, עמדו חשופות ברוח,
עמוקות וטהורות כמבטו של ילד,
ואף פעם לא בלי אור של תקווה.
עינייך יודעות ועם זאת מלאות חיים –
רואות את הסבל ובכל זאת מעניקות אור.
כערמוני בורסה בגשם הסתיו,
כרוח הקיץ המלטפת מעל הגבעות.
בעינייך, ורד שלי,
אני רואה הבטחה לעולם,
בו בני אדם צועדים כאחים.
בדומה לחינוך המוקפד שניתן בבית הספר אנדרון בתקופה העות'מאנית, גם היקמט שאב מהתרבות והשורשים העמוקים של עמו כדי ליצור יופי נעלה.
6. הגעגוע (Hasret)
מאה שנה חלפו מאז ראיתי את פנייך.
חבקי אותי אל תשאירי רווח בינינו!
הזמן אינו קופא בהיעדרך.
מאה שנים מחכה העיר לשובי.
על אותו ענף רקדו גורלותינו,
מאותו זרד יצאנו לדרך.
מאה שנים מפרידות בינינו –
ובכל זאת אני רץ בין הערביים,
דרך השנים הארוכות,
חזרה למקום אליו אני שייך: אלייך.
7. אהובתי
אהובה, אם שקר ייגע בשפתיי,
יירתע לשוני,
כדי שלעולם לא אומר "אני אוהב אותך" בכזב.
כי האמת היא האדמה עליה אנו עומדים.
לו הייתי כותב מרמה בידי,
מי ייתן ותיבש,
כי רק האמת בחיבוק מרפאת.
ואם עיניי יביטו בך וישקרו,
מי ייתן ויאבדו את זוהרן.
כי המבט הישר הוא הצבע הטהור ביותר של האהבה.
8. בוגד במולדת (Vatan Haini)
סאטירה מרה בתגובה להאשמות העיתונות והפוליטיקה של אותם ימים.
הכותרות צועקות: "בגידתו של היקמט!"
אדמירל מחייך בתמונה,
לצדו דולרים אמריקאיים, גדולים כמו המדינה.
הם קוראים לי בוגד כי אינני משרת אותם.
אך היקמט עונה:
"כן, אני בוגד במולדת –
אם מולדת פירושה למלא את קופותיכם.
אם 'בית' פירושו לשתות את דמנו במפעלים,
אם פירושו למכור את האדמה לבסיסים זרים,
אז אני נושא את בגידתי כדגל".
האם מולדת היא רק רווח, פנקס צ'קים ומשטרה?
האם מחיר הפטריוטיות הוא רעב העם?
אם מולדת פירושה לרעוד מקור בחורף ולקדוח מחום בקיץ,
אז אני הבוגד.
כתבו זאת בשלוש עמודות, שחור על גבי לבן:
נאזים היקמט הוא ויישאר בוגד במולדת.
9. לו היית ענן (Bulut Mu Olsam)
מעל הים מאיר ענן,
על הגלים מתנדנדת ספינה עם מראה של כסף.
בתוכה דג מזהב,
נח בטחב הכחול הכהה.
על החוף עומד איש וחושב:
האם מוטב להיות הענן?
או הספינה הנודדת?
האם להיות הדג, חופשי במים?
או הטחב, שנושם בים?
לא, אף אחד מהם לבדו.
אני רוצה להיות הים, בני –
עם ענניו, ספינותיו ודגיו,
בלתי ניתן לחלוקה, ענק ומכיל הכל.
10. נמל כחול (Mavi Liman)
שיר פרידה מלא מלנכוליה.
אני מותש, קברניט שלי עצור.
תן לאחר לנהל את יומן הספינה.
אני רואה את הכיפה, אני רואה את השער הכחול –
אך אל תחזיר אותי למקום הזה,
כי אינני יכול עוד לרדת לחוף.
סיכום: נאזים היקמט משלב דימויי אהבה עדינים עם מבט חברתי חד וגעגוע בלתי נלאה לחופש. שיריו נושאים את משא הגלות, אך בו בזמן פותחים אופקים רחבים ובהירים. בין אם הוא כותב על הטבע, כמו על הר אררט המלכותי, ובין אם על סבל אנושי קולו נותר בלתי נשכח. כדי לחוות את התרבות הטורקית לעומק, מומלץ להיעזר במדריך הבזאר באיסטנבול שיחבר אתכם למילים דרך הריחות והצבעים.
קריאה נוספת
- תרבות התה בטורקיה: סודות מאחורי הכוס
- ציטוטי אתאטורק וחייו
- אורחן פאמוק: ספרים ופרסים
