סולטאן עבדול עזיז: רפורמות, מסעות לאירופה והמוות המסתורי

הסולטאן עבדול עזיז נחשב לאחד השליטים הבולטים והמרתקים ביותר בשלהי האימפריה העות'מאנית. הוא נרשם בדפי ההיסטוריה כסולטאן הראשון שערך ביקורים דיפלומטיים רשמיים באירופה ובמצרים, ובכך שבר מסורת בת מאות שנים של התבודדות עות'מאנית מהעולם המערבי.

עם זאת, חייו הסתיימו בטרגדיה: ימים ספורים לאחר שהודח מכסאו, הוא נמצא ללא רוח חיים בארמון פרייה (Feriye). מותו המסתורי עורר מחלוקות ארוכות שנים, שהגיעו עד לימי שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני ומהוות נושא למחקרים היסטוריים עד עצם היום הזה.

מוצאו ומשפחתו של הסולטאן עבדול עזיז

הסולטאן עבדול עזיז השתייך לשושלת העות'מאנית המפוארת, ששורשיה מגיעים עד לעות'מאן גאזי ולאביו ארטואורול גאזי. שושלתו הישירה קושרת אותו לכמה מהשליטים החזקים ביותר בהיסטוריה:

סולטאן עבדול עזיז היה בנו של מהמוט השני, נכדו של עבדול חמיד הראשון, וצרצאציה של שושלת המגיעה אחורה דרך אהמט השלישי, מהמט הרביעי, איברהים הראשון ואהמט הראשון, ועד לסולימאן המפואר ומהמט הכובש.

חייו האישיים של הסולטאן התנהלו במסגרת ההרמון. על פי רישומים היסטוריים, היו לו חמש נשים עיקריות (Kadın Efendiler) ומספר ילדים:

• דורנוב קאדין: אמה של הנסיך יוסוף איזידדין וסאליחה סולטאן.
• אדאדיל קאדין: אמה של הנסיך מהמוט ג'לאלדין ואמינה סולטאן (שנפטרה בגיל צעיר).
• הייראנידיל קאדין: אמו של הח'ליף האחרון, עבדול מג'יד השני, ונאזימה סולטאן.
• נשרק (נסרין) קאדין: אמה של הנסיך מהמט שבקט ואמינה סולטאן.
• גוהרי קאדין: אמה של אסמה סולטאן.

שנותיו הראשונות

הסולטאן עבדול עזיז נולד ב-8 בפברואר 1830 באיסטנבול, בנם של הסולטאן מהמוט השני ופרטבניאל סולטאן. הוא זכה לחינוך קפדני ששילב ערכים מסורתיים עם השפעות מודרניות.

לצד השכלתו הדתית נאמר עליו כי נהג לדקלם מהקוראן מדי בוקר הסולטאן היה גם ניחן בכישרון אמנותי בולט. הוא הלחין יצירות מוזיקליות בסגנון מערבי ועות'מאני והיה קליגרף מוכשר ביותר.

תקופת שלטונו של עבדול עזיז (1861-1876)

עבדול עזיז עלה לכס המלוכה בתקופה סוערת. האימפריה העות'מאנית ניצבה בפני מרידות פנימיות רבות, שבהן טיפל הסולטאן בנחישות. בין הסכסוכים המשמעותיים ביותר היו המרד במונטנגרו, המהומות בסרביה והמרד בכרתים.

רפורמות פנימיות ומודרניזציה

למרות התהפוכות הפוליטיות, הסולטאן עבדול עזיז קידם את המודרניזציה של האימפריה. הרפורמות שלו נגעו למערכת המשפט, לחינוך ולתשתיות.

המג'לה: אבן דרך במשפט האסלאמי

אחת המורשות החשובות ביותר של תקופה זו הייתה תחילת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי האסלאמי, המכונה Mecelle i Ahkam ı Adliye (ובקיצור המג'לה). תחת הנהגתו של אהמט ג'בדט פאשה, החלה בשנת 1869 כתיבת קובץ חוקים המבוסס על האסכולה החנפית, אך במבנה מודרני ושיטתי.

המג'לה הסדירה עניינים אזרחיים כמו חוזי מכר, שכירות וערבויות. היא שימשה מאוחר יותר בסיס לחקיקה האזרחית ברבות מהמדינות שקמו על חורבות האימפריה העות'מאנית, כולל בסוריה, ירדן ועיראק, ואף השפיעה על המערכת המשפטית בארץ ישראל בתקופת המנדט ולאחריה.

יחסים עם מצרים ותוניסיה

במישור יחסי החוץ, שאף עבדול עזיז לייצב את היחסים עם המחוזות האוטונומיים למחצה. הוא העניק למושל מצרים, איסמעיל פאשה, את התואר "חדיו" (Khedive) והרחיב את סמכויותיו באופן ניכר. בתמורה, קיבלה האימפריה תשלומים שנתיים גבוהים יותר.

גם בתוניסיה חיזק הסולטאן את הקשרים עם הביי המקומי, במטרה לבלום את ההשפעה הצרפתית הגוברת בצפון אפריקה. באמצעות אישור האוטונומיה של תוניסיה, הוא ניסה לשמר את האזור כחלק פורמלי מהאימפריה העות'מאנית.

כלכלה וחינוך

תחת שלטון עבדול עזיז, הקידמה הטכנולוגית הגיעה לאיסטנבול. רשת הרכבות הורחבה, ותחנת הרכבת המפורסמת סירקג'י החלה לקבל צורה. בנוסף, בשנת 1863 הנפיקה האימפריה את הבולים הראשונים הנושאים את הטורה (חתימת הסולטאן).

בתחום החינוך, הקמת בית הספר התיכון גלאטסראיי (Mekteb i Sultani) בשנת 1868 הייתה צעד משמעותי. בית ספר זה הציע לימודים במודל מערבי בשפות צרפתית וטורקית, והיה פתוח לתלמידים מכל הדתות, בדומה למסורת של בית הספר אנדרון ההיסטורי.

הצי העות'מאני: הכוח הימי השלישי בעולם

לסולטאן עבדול עזיז הייתה תשוקה גדולה לים. הוא השקיע משאבי עתק במודרניזציה של הצי. באמצעות רכישת ספינות שריון מודרניות מאירופה והרחבת המספנות המקומיות, הוא הצליח להפוך את הצי העות'מאני לשלישי בגודלו בעולם מיד אחרי בריטניה וצרפת. המורשת הימית הזו עדיין מורגשת בעיר, ולמי שמעוניין לחוות את העיר מהמים, כדאי להכיר את אפשרויות התחבורה באיסטנבול המודרנית.

משבר פיננסי ופשיטת רגל של המדינה

הצד השני של המודרניזציה השאפתנית וההוצאות הצבאיות הגבוהות היה חוב חיצוני עצום. כדי לממן מלחמות, את הצי ואת בניית הארמונות, לקחה האימפריה הלוואות הולכות וגדלות מבנקים אירופיים. חוסר האמון של המלווים היה כה גדול, עד שהמדינה קיבלה לעיתים קרובות רק כ-57% מערכן הנקוב של איגרות החוב, בעוד ריביות ועמלות גבוהות נוכו באופן מיידי.

בשנת 1875 המצב הגיע לנקודת רתיחה: למעלה ממחצית מהכנסות המדינה הופנו רק לשירות החוב. המדינה נאלצה להכריז על פשיטת רגל דה פקטו (צו רמדאן) ולקצץ בחצי את תשלומי הריבית, מה שהרס סופית את האמון בשווקים האירופיים.

המסעות ההיסטוריים לחו"ל

הביקור במצרים (1863)

עבדול עזיז היה השליט העות'מאני הראשון שעזב את בירתו למטרות שלום. בהזמנת איסמעיל פאשה, הוא נסע למצרים בשנת 1863 על סיפון היאכטה המלכותית סולטאנייה. במצרים הוא התרשם מהפיתוח המודרני, ובמיוחד מרשת הרכבות שהייתה מתקדמת יותר מזו שבאיסטנבול באותה עת. הסולטאן ביקר באלכסנדריה ובקהיר וסייר באתרים היסטוריים כמו הפירמידות בגיזה.

המסע לאירופה (1867)

משמעותי עוד יותר היה מסעו לאירופה בקיץ 1867. בהזמנת הקיסר נפוליאון השלישי, הוא ביקר בתערוכה העולמית בפריז. ליוו אותו אחייניו, יורש העצר מוראט (לימים מוראט החמישי) ועבדול חמיד (לימים עבדול חמיד השני).

מסלול הנסיעה היה מצעד דיפלומטי מרשים: צרפת, בריטניה (שם התקבל על ידי המלכה ויקטוריה בארמון בקינגהאם), בלגיה, פרוסיה ואוסטרו הונגריה. המסע נועד לשפר את תדמית האימפריה באירופה ולהבטיח הלוואות חדשות, אך הוא גם הראה את פתיחותו של הסולטאן לטכנולוגיה ותרבות מערבית.

נפילתו של הסולטאן

בשנת 1876 הגיע חוסר שביעות הרצון באימפריה לשיא. סטודנטים לדת (סופטות) הפגינו באיסטנבול ודרשו את פיטורי הווזיר הגדול. מאחורי הקלעים, רפורמטורים מובילים, בהם מידהט פאשה ושר המלחמה חוסיין אווני פאשה, תכננו הפיכה.

בליל ה-30 במאי 1876 הוקף ארמון דולמבאחצ'ה. הסולטאן עבדול עזיז הוכרז כמודח והוחלף על ידי אחיינו מוראט החמישי. עבדול עזיז הועבר תחילה לארמון טופקאפי ובהמשך, לבקשתו, לארמון פרייה.

המוות המסתורי: התאבדות או רצח?

ב-4 ביוני 1876, ימים ספורים לאחר הדחתו, נמצא הסולטאן לשעבר מת בחדרו. פרקי ידיו היו חתוכים והוא דימם למוות. ועדת חקירה שהוקמה בחופזה קבעה רשמית כי מדובר בהתאבדות בייאוש באמצעות מספריים.

עם זאת, גרסה זו הוטלה בספק כמעט מיד. רבים האמינו כי מדובר ברצח פוליטי שתוכנן על ידי יוזמי ההפיכה. שנים מאוחר יותר, תחת שלטון עבדול חמיד השני, נפתח התיק מחדש ב"משפט ילדיז" (1881). בית המשפט הרשיע את מידהט פאשה וקושרים נוספים ברצח עבדול עזיז, אם כי היסטוריונים חלוקים עד היום האם פסק הדין שיקף את האמת או היה תמרון פוליטי של עבדול חמיד לחיסול יריביו.