מצרים העות'מאנית: היסטוריה, אדריכלות ומורשת (1517-1914)

מצרים העות'מאנית (המכונה לעיתים איילט מצרים) היא אחת התקופות הכי פחות מובנות בהיסטוריה של המזרח התיכון. מבקרים רבים בקהיר היום מביטים בכיפות המרהיבות ולא יודעים: האם זה סגנון ממלוכי? האם זה עות'מאני? ולמה ההבדל הזה בכלל חשוב?

הנה המציאות: כאשר הסולטאן סלים הראשון כבש את מצרים בשנת 1517, ההיסטוריה של הממלוכים לא הסתיימה היא פשוט ירדה למחתרת. במשך כמעט 400 שנה (1914-1517), מצרים הייתה זירה למאבק כוחות ייחודי בין הפאשות העות'מאניים מאיסטנבול לבין העילית הממלוכית הוותיקה. המתח הזה עיצב הכל: מהבירוקרטיה שקיימת עד היום ועד להחדרת בתי הקפה, ששינו לחלוטין את חיי החברה בקהיר.

מאמר זה נועד לנפץ את המיתוסים. אנחנו ננקה את רעשי הרקע ההיסטוריים ונתמקד במה שבאמת חשוב: איך העות'מאנים עיצבו את מצרים, מדוע האדריכלות שלהם נראית שונה כל כך, ואיך דמויות כמו מוחמד עלי פאשה הזניקו בסופו של דבר את המדינה לעידן המודרני.

1517: המפץ הגדול

הקרב ברידאניה סיים את העידן הממלוכי. ארטילריה עות'מאנית מודרנית הכניעה את הפרשים המסורתיים ושינתה את גורל המזרח התיכון לנצח.

`; this.shadowRoot.innerHTML = style; } }customElements.define('ottoman-egypt-chronicle', OttomanEgyptChronicle);

נקודת המפנה: הכיבוש של 1517

הכל התחיל בקרב שחרץ את גורלו של המזרח התיכון. ב-22 בינואר 1517, כוחותיו של הסולטאן העות'מאני סלים הראשון ("האיום") פגשו את הצבא הממלוכי ברידאניה, בפאתי קהיר. זה היה התנגשות בין שני עולמות: הפרשים הממלוכים המסורתיים מול הארטילריה העות'מאנית המודרנית והיניצ'רים החמושים במוסקטים.

התוצאה הייתה חד משמעית. כוח האש העות'מאני הכניע את הממלוכים, והסולטאן הממלוכי האחרון, טומאן באיי השני, הוצא להורג בשער באב זווילה בקהיר. עם הניצחון הזה, מצרים עברה לידי האימפריה העות'מאנית וקהיר איבדה את מעמדה כמרכז הח'ליפות לטובת איסטנבול.

למה זה חשוב: הכיבוש הזה שינה את המפה הגאופוליטית. מצרים הפכה ל"אסם התבואה" של האימפריה העות'מאנית והבטיחה את הנתיב לערים הקדושות מכה ומדינה. לתובנה מעמיקה יותר על ההתפשטות העות'מאנית באזור, כדאי לקרוא על המחקר ההיסטורי שלנו בנושא ירושלים העות'מאנית, שנפלה לידיהם זמן קצר קודם לכן.

אדריכלות: ה"עיפרון" מול הכיפה

טעות נפוצה במדריכי טיולים היא הבלבול בין אדריכלות ממלוכית לעות'מאנית. בואו נעשה סדר. הממלוכים בנו במבנים מסיביים, עם חזיתות אבן כבדות ודפוסים גיאומטריים מורכבים (כמו מסגד הסולטאן חסן המפורסם, שנבנה לפני התקופה העות'מאנית).

העות'מאנים הביאו סגנון חדש לחלוטין לקהיר:

• צריחי ה"עיפרון": צריחי מואזין דקים ומחודדים הנישאים אל השמיים כמחטים ייבוא ישיר מאיסטנבול.
• כיפות מרכזיות: במקום החצרות הפתוחות של הממלוכים, העות'מאנים העדיפו חללי כיפה מרכזיים וגדולים.
• הסביל כותאב: אמנם מבנים אלו (שילוב של מזרקת מים ובית ספר לקוראן) היו קיימים קודם, אך העות'מאנים שכללו אותם והפכו אותם לאלמנט מרכזי של צדקה עירונית.

הנה נקודות הציון העות'מאניות האמיתיות שכדאי להכיר:

1. מסגד מוחמד עלי (מסגד האלבסטר)

זהו המבנה העות'מאני המפורסם ביותר במצרים. הוא נבנה במאה ה-19 במצודת קהיר כהעתק מכוון של המסגדים האימפריאליים הגדולים של איסטנבול (כמו המסגד הכחול). הוא שולט בקו הרקיע של קהיר ומהווה את הסמל האולטימטיבי של אסתטיקת הכוח העות'מאנית.

2. מסגד סולימאן פאשה (1528)

חבוי בתוך המצודה, זהו המסגד הראשון במצרים שנבנה בסגנון עות'מאני. הוא קטן, אינטימי ומהווה דוגמה מושלמת לאדריכלות עות'מאנית מוקדמת במחוזות האימפריה.

3. בית אל סוהיימי (Bayt al Suhaymi)

יצירת מופת של אדריכלות מגורים. הבית (שבנייתו החלה ב-1648) מראה כיצד חיה העילית העשירה בקהיר העות'מאנית. עם חלונות ה"משרביה" המעוצבים והחצרות הפנימיות הקרירות, הוא אתר חובה לכל מבקר. רמת המיומנות והעיצוב מזכירה את הסטנדרטים הגבוהים של פקידי הממשל שצמחו במוסדות כמו בית הספר אנדרון באיסטנבול.

תיקון טעות: מה לא עות'מאני

מקורות רבים משייכים בטעות את מסגד הסולטאן חסן ואת הסביל של הסולטאן קאיטביי לתקופה העות'מאנית. זהו חוסר דיוק היסטורי. אלו הן יצירות מופת של התקופה הממלוכית (מאות 14-15). העות'מאנים אמנם העריצו את המבנים הללו הסולטאן סלים הראשון אף רצה להביא אדריכלים ממלוכים לאיסטנבול אך הם מייצגים עידן שונה לחלוטין.

שינוי תרבותי: קפה, טבק וחברה

השלטון העות'מאני הביא עמו יותר מאשר רק חיילים; הוא הביא שינוי באורח החיים. במאה ה-16 הגיע הקפה מתימן למצרים דרך נתיבי הסחר העות'מאניים. בית הקפה (Kahvehane) הפך למרכז החברתי החדש, שבו גברים נפגשו להחלפת חדשות ו החל מהמאה ה-17- גם לעישון טבק.

"תרבות בתי הקפה" הזו היא עד היום לב חיי החברה המצריים. המקומות הללו חיברו בין דת, עסקים ופנאי בצורה שהייתה בלתי נתפסת קודם לכן.

המאה ה-19: עלייתו של מוחמד עלי פאשה

שום דיון על מצרים העות'מאנית אינו שלם בלי מוחמד עלי פאשה. הוא הגיע למצרים כמפקד אלבני של יחידה עות'מאנית כדי לגרש את הצרפתים (תחת נפוליאון), ונשאר כדי למלוך.

מוחמד עלי נחשב לעיתים קרובות ל"מייסד מצרים המודרנית". הרפורמות שלו היו רדיקליות:

• צבא: הוא הקים צבא מודרני על פי דגם אירופי.
• כלכלה: הוא הכניס את גידול הכותנה בהיקף נרחב, מה ששילב את מצרים בשוק העולמי.
• פוליטיקה: בצעד אכזרי אך יעיל, הוא הזמין בשנת 1811 את מנהיגי הממלוכים שנותרו למצודה וטבח בהם, ובכך סיים מאות שנים של מאבקי כוח פנימיים.

למרות שמבחינה טכנית הוא היה משנה למלך (ואלי) מטעם הסולטאן, הוא פעל באופן עצמאי לחלוטין ואף ניהל מלחמות נגד הסולטאן עצמו. השושלת שלו שלטה במצרים עד למהפכת 1952.

הדעיכה: מחובות ועד לכיבוש

הסוף של מצרים העות'מאנית לא קרה בן לילה. זה היה תהליך הדרגתי, שהונע מחובות עתק (בעיקר בשל בניית תעלת סואץ) ומחולשה פוליטית. ב-1882 ניצלו הבריטים התקוממות כתירוץ לכיבוש צבאי של מצרים. רשמית, מצרים נותרה חלק מהאימפריה העות'מאנית עד 1914, אך הכוח האמיתי היה כעת בידי הנציב הבריטי.

סיכום: מורשת מתמשכת

מצרים העות'מאנית לא הייתה תקופה של קיפאון, כפי שנטען לעיתים בעבר. זה היה עידן של שילוב עמוק בתוך אימפריה עולמית, כניסת תרבויות חדשות (קפה!) ולבסוף הזינוק הכואב אך הטרנספורמטיבי למודרניות תחת מוחמד עלי.

כשאתם מסיירים היום בסמטאות של קהיר העתיקה, אתם לא רואים רק אבנים. אתם רואים תוצאה של 400 שנות חילופי תרבות, דרמה פוליטית וחדשנות אדריכלית. זהו סיפור שחורג הרבה מעבר לתאריכים יבשים.