תוכן העניינים
ארץ ישראל העות'מאנית חיה תקופה ארוכה של כמעט 400 שנה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, שם הייתה פלסטין עדה להרמוניה ולשלום יחסי במשך זמן רב.
ארץ ישראל נכנסה לשלטון העות'מאני בשנת 1516, ונמשכה עד מלחמת העולם הראשונה, והיה עד להתעניינות רבה מצד הסולטנים העות'מאנים.
אודות ארץ ישראל העות'מאנית
פלסטין, תחת שלטון עות'מאני במשך 400 שנה, הייתה עדה לעידן הגדול ביותר של שגשוג ושלום. הממשל העות'מאני תמיד ייחס חשיבות רבה לניהול פלסטין, הכוללת את ירושלים, הנחשבת לעיר הקדושה השלישית באסלאם אחרי אל-מדינה ומכה.
האימפריה העות'מאנית נקטה במדיניות שהבטיחה פרקטיקה דתית חופשית במקומות הקדושים. יתר על כן, העות'מאנים נזהרו שלא להתערב בחופש העיסוק בין הכתות השונות לכתות הדתיות.
האימפריה העות'מאנית לא ויתרה על מאמציה לשמור על השלום והיציבות בפלסטין בכל האמצעים הדרושים, בין אם מנהליים, צבאיים או כלכליים.
כיבוש ישראל העות'מאני
פלסטין נכנסה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לאחר קרב מרג' דאביק, בתקופת שלטונו של הסולטן סלים הראשון, לאחר תבוסת הממלוכים.
הסולטן סולימאן המפואר השלים גם הוא את כיבוש האזור סביב ארץ ישראל. המעשים הראשונים של האימפריה העות'מאנית לאחר כיבוש פלסטין היו:
- שחזור חומות מתחם מסגד אלאקצא להגנה על המקומות הקדושים
- שיפוץ ושיקום כיפת הסלע
- שיקום קבר דוד
מעמדה של פלסטין בתקופה העות'מאנית
חטיבה אדמיניסטרטיבית
בתקופה העות'מאנית חולקה ארץ פלסטין למספר סנג'אקים, כלומר:
- סנג'אק מאל-קודס א-שריף
- מחוז באר שבע
- סנג'אק עזה
- מחוז חברון
- סנג'אק, נפת שכם
- מחוז יפו
- מחוז נצרת
החלוקה המנהלית של פלסטין העות'מאנית השתנתה לאורך ההיסטוריה, שכן החלוקה התיישבה בדרך כלל לשני חלקים, צפון פלסטין תחת שלטונו של מושל ביירות ודרום פלסטין תחת שלטונו של מושל ירושלים.
בשנת 1887, בהוראת הסולטן עבדול חמיד השני, שהרגיש את תאוות הבצע של המעצמות הגדולות לשלוט בפלסטין, הפכה ירושלים למחוז המזוהה ישירות עם מרכז האימפריה העות'מאנית.
המפות מציגות את גבולות המוטאסאריפט הירושלמי ואת חפיפותו עם מחוז הלבנט ועם המוטאסאריפט של ביירות וסנג'אק של סוריה.
דמוגרפיה של ארץ ישראל העות'מאנית
ערבים מוסלמים היוו את רוב אוכלוסיית פלסטין העות'מאנית, שכן על פי מפקד האוכלוסין בשנת 1880, 87% מאוכלוסיית פלסטין היו ערבים מוסלמים.
רוב המוסלמים בפלסטין בתקופה העות'מאנית היו סונים, וגם הדרוזים והשיעים התגוררו בפלסטין באותה תקופה.
כלכלת פלסטין בתקופה העות'מאנית הייתה תלויה במידה רבה בחקלאות, שכן אדמות המדינה ניתנו לחקלאים כדי לטפל בהן.
האדמות עברו מדור לדור, עד לחוק המקרקעין שניתן בשנת 1858 כדי להעניק לתושבי ארץ ישראל העות'מאנית את אדמותיהם הקובעות את הבעלות על כל אדם.
נוצרים ויהודים שחיו בפלשתינה באותה תקופה עסקו בעיקר במסחר וחיו בערים.
מיעוטים דתיים בפלשתינה העות'מאנית
העות'מאנים הפגינו סובלנות כלפי בני דתות אחרות בפלסטין, שכן הסולטן סלים א' הוציא צו לאחר כיבוש פלסטין המעניק זכויות לנוצרים החיים בירושלים לשמור על הכנסיות והמנזרים ולשמור על כספם וחייהם בהתאם להבטחתו של עמאר.
האימפריה העות'מאנית פעלה באופן מושלם כדי לשמור על השלום בירושלים, כאשר הסולטנים והמושלים התערבו לצמיתות כדי לפתור מחלוקות בין קתולים, אורתודוקסים, יוונים, ארמנים, רוסים, קופטים.
תחת שלטון האימפריה העות'מאנית חיו כל הזרמים הנוצריים בהרמוניה ובסדר יציב.
העות'מאנים הקימו מערכת של שיטת "דוחן", שהעניקה מעמד וחופש משפטי לגורמים השונים בחברה הפלסטינית.
ההרמוניה בפלשתינה תחת השלטון העות'מאני לא הוגבלה רק למוסלמים ולנוצרים, אלא גם ליהודים שחיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, כפי שמראים מצבים רבים.
מסמכי הארכיון העות'מאני מראים כי האימפריה העות'מאנית אפשרה את שיקום בית הכנסת והרחבתו לבניית מקדש גדול יותר.
ההרמוניה בין כל חלקי החברה הפלסטינית נמשכה עד לשלטונו של הסולטאן עבדול חמיד השני, אז ניסתה התנועה הציונית להביא לשינוי דמוגרפי עצום בפלסטין, על ידי עידוד העלייה של יהודים בכמויות גדולות מכל מדינות העולם מתוך רצון להקים מדינה עצמאית בגבולות המדינה העות'מאנית.
הסולטן עבדול חמיד השני נקט צעדים רבים כדי להגן על השלום וההרמוניה הקיימים זה 400 שנה בירושלים, שכן הסולטן הוציא גזירות רבות כדי למנוע הגירה מסיבית של יהודים שמטרתם לשנות את המבנה החברתי של פלסטין העות'מאנית.
כמה חוקים הוכנסו כדי למנוע את עליית היהודים לפלשתינה.
למרות הרצון של מדינות אירופה לשלוט בפלסטין בעידן הסולטאן עבדול חמיד השני, הדבר לא השפיע על המיעוט הנוצרי בירושלים, שכן הסולטן התייחס לנוצרים של ירושלים ופלסטין בכלל, באותו יחס סובלני שעשו אבותיו. .
הארכיון העות'מאני פרסם מסמך ששלח הסולטן עבד אל-חמיד השני לכנסיית בית לחם בחגיגות השנה החדשה, בו איחל אושר וביטחון לנוצרים בפלסטין.
הנוכחות היהודית בפלשתינה העות'מאנית
הממשל העות'מאני הכיר בנוכחות היהודית בפלשתינה העות'מאנית והתיר להם להגר מעת לעת. לפי רישומים היסטוריים.
הקהילה היהודית בפלסטין העות'מאנית כללה יהודים ספרדים, שהתאגדו במידה רבה עם האוכלוסייה המקומית, ויהודים אשכנזים שהגיעו לערים שנחשבו לקדושות.
יהודים אשכנזים מעטים חיו במקצוע, רובם שרדו באמצעות תרומות שהגיעו מיהודים ברחבי העולם.
מצבם של היהודים בפלשתינה השתנה לאחר עלייתה של התנועה הציונית, שמטרתה להשתלט על פלסטין העות'מאנית עבור היהודים בלבד ולהקים מדינה משלהם.
הסולטן עבדול חמיד השני העניק אישור ליהודים נרדפים בעולם להתיישב בארצות העות'מאנית, למעט פלסטין.
האימפריה העות'מאנית נקטה צעדים רבים באותה תקופה כדי להילחם בציונות, שהחשובה שבהם הייתה:
- איסור קניית קרקעות על ידי יהודים
- מתן היתר זמני למבקרים בירושלים לעלייה לרגל
- הטלת ויזות
ארץ ישראל והציונות העות'מאנית
התנועה הציונית, בראשות תיאודור הרצל, התמקדה בראשיתה בתקשורת עם האימפריה העות'מאנית ובניסיון להקים בית לאומי ליהודי ארץ ישראל.
בתחילה הציעה הציונות למדינה לרכוש את פלסטין בכמות של 150,000 ק"ג זהב, שהתנגד לה באופן חד משמעי הסולטן עבד אל-חמיד.
הסולטן עבדול חמיד היווה אבן נגף מול התנועה הציונית לשליטה בפלסטין העות'מאנית, עד לפיטוריו, שכן הסולטאן האשים את הציונות בעבודה להדחתו, במיוחד מכיוון שהיה אדם יהודי במשלחת שהודיע לו על הדחתו מ עמדת הח'ליפות והסולטנות האיסלאמית, שם הביע הסולטאן את הפתעתו שיש יהודי במצב זה.
לאחר הדחת הסולטן עבד אל-חמיד ועלה לשלטון איגוד האיחוד וההתקדמות, החלה הממשלה החדשה לסבול את הציונות, שכן היא הסירה רבות מההגבלות שהטיל הסולטן מהאיסור על רכישת קרקעות וויזות.
הגישה הקלה לא ארכה זמן רב, שכן עם התפשטות התנועות הבדלניות ברחבי האימפריה העות'מאנית, האיחוד והקידמה החלו לראות את המאמצים המתוכננים של הציונות ליישב את פלסטין בחשדנות.
ממשלת האיחוד והקידמה שוב הטילו הגבלות על ההגירה לפלשתינה העות'מאנית כדי לא לאפשר לתנועה בדלנית חדשה לצאת.
הניסיונות הציוניים לשלוט באדמות פלסטין גברו, עם הקמת הקרן הקיימת לישראל למימון רכישת קרקעות.
הממשלה המרכזית העות'מאנית לא יכלה למנוע התפתחויות אלה, והתנועה של העלייה הציונית לפלשתינה העות'מאנית גברה.
קץ שלטון האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל
במהלך מלחמת העולם הראשונה החלו המעצמות האירופיות, שהיו נגד הברית העות'מאנית-גרמנית, להסית את הגורמים הלא-טורקים והלא-מוסלמים בארצות העות'מאנית, ובמיוחד הציונים, כנגד סמכות המדינה.
האימפריה העות'מאנית הפסידה בקרב מג'בדבה, בקרב רפיח ובקרב באר שבע, שלמעשה סיים את השלטון העות'מאני בפלשתינה לבנט.
האזור נכבש על ידי כוחות בעלות הברית שהגיעו ממצרים בחלק הדרומי של פלסטין בשנת 1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה תחת הנהגתו של מרשל אלנבי.
מרשל אלנבי דיבר לאחר כיבוש ירושלים לעם ואמר כי מסעי הצלב הסתיימו כעת, כך שהשלטון העות'מאני בירושלים הסתיים ופלסטין תיכנס למצב של סכסוך קבוע וחוסר יציבות מאז תאריך זה.
בריטניה, לאחר כיבוש פלסטין, יישמה את הצהרת בלפור ועודדה הגירה מסיבית של יהודים ציונים לפלשתינה.
השליט הבריטי הראשון של ירושלים הגיב על המצב ואמר:
הממשל הצבאי הפר את עקרון ה"סטטוס קוו "בשאלה הציונית. פלסטין הייתה מדינה השייכת למדינה העות'מאנית המוסלמית ורובם המכריע של תושביה היו ערבים. על פי הסטטוס קוו היינו רשאים (והורו) להרשים על אלה שרוצים רפורמות מיידיות שאנחנו כאן רק כממשלה צבאית ולא כארגון אזרחי מחדש. לכן ההליך ההגיוני שלנו היה לנהל את השטח כאילו הייתה מצרים או כל מדינה אחרת עם מיעוטים חשובים; להפוך את האנגלית לשפה הרשמית, ולספק תרגומים ומפרשים לערבית, והתייחסות ליהודים התושבים, לאירופאים, לארמנים ואחרים כפי שהיו מתייחסים אליהם במצרים.
מסמכים על ארץ ישראל העות'מאנית
מחלקת ארכיון המדינה התורכית פרסמה כ-500 מסמכים מהארכיון העות'מאני העוסקים בהיבטים של חיים מנהליים, בריאותיים, חברתיים ודתיים, בטיחות, טיפול במבני קודש, נוכחות יהודית בפלסטין, חינוך וחיי חברה והגנה על אופייה התרבותי של פלסטין.
