ירושלים העות'מאנית: המחקר ההיסטורי שלי

במשך כמעט 400 שנה בין 1517 ל-1917, עם הפרעה קצרה בשנות השלושים של המאה ה-19, שלטה האימפריה העות'מאנית על ירושלים, שעיצבה את העיר באמצעות אדריכלות, מדיניות שלטונית וחיי יומיום.

ניסיתי להפוך את המחקר שלי למקיף ככל האפשר, ולכסות היבטים שונים של החיים תחת השלטון העות'מאני.

מבוא

כמי שמוקסם מההיסטוריה , תמיד הסתקרנתי מהתקופה העות'מאנית בירושלים. אני עבדאללה, חובב היסטוריה עות'מאנית. לאחרונה החלטתי לחקור את ירושלים תחת השלטון העות'מאני .

באמצעות לימוד ספרים וכרוניקות מעניינים רבים, גיליתי שהעות'מאנים השאירו מורשת מדהימה על ירושלים במהלך 400 שנות שלטונם בין השנים 1516-1917. הרשו לי לחלוק כמה נקודות עיקריות של החקירה שלי בירושלים העות'מאנית.

ניסיתי לענות על השאלות הבאות במחקר שלי:

• איך היו חיי היומיום בירושלים העות'מאנית?
• מה בנה העות'מאני בירושלים?
• איך היו זכויותיהם של לא-מוסלמים תחת השלטון העות'מאני?
• מהי תרומתם של הסולטאנים העות'מאנים ירושלים ?

ולבסוף דמיינתי את חיי האנשים תחת האימפריה העות'מאנית בירושלים.

שירותים ציבוריים, דמוגרפיה וכלכלה בירושלים העות'מאנית

המדינה העות'מאנית נקטה באמצעים למודרניזציה של ירושלים במאה ה-19, תוך ניהול ההשפעה האירופית הגוברת ושינויים באוכלוסיית העיר.

שירותים עירוניים

בשנת 1863 הוקמה עיריית ירושלים . הוא התמקד בשיפור התשתית:

• שירותי ניקיון, מערכת ביוב, סלילת רחובות ותאורה
• פרויקטי גינון כמו שתילת עצים
• פתיחת בית החולים העירוני ב-1891
• הקמת כוח משטרה ב-1886

כמו כן נבנו מוסדות תרבות כמו מוזיאון ירושלים ותיאטרון טורקי, ערבי וצרפתי.

שינויים באוכלוסייה

אוכלוסיית ירושלים גדלה במהירות בשנות ה-1800. בשנת 1849 היו כ -11,700 תושבים – 6,184 מוסלמים, 3,744 נוצרים ו-1,790 יהודים.

עד 1870 הגיע הסכום הכולל ל -20,000 איש. ב-1890 היא עלתה על 40,000 , כשהיהודים הפכו לקבוצה הגדולה ביותר.

בשנת 1900, ההערכות מצביעות על 55,000 תושבים – 10,000 מוסלמים, 10,000 נוצרים ו-35,000 יהודים.

תנאים כלכליים

ירושלים לא הייתה מרכז מסחר מרכזי, חסר אדמות חקלאיות ותעשייה. אבל ביקורי עלייה לרגל אמנם תמכו במסחר ובמלאכת יד.

• התעשיות כללו טקסטיל, שיזוף, ייצור סבון ועבודות מתכת.
• הייצוא הלך למצרים, לרודוס ולדוברובניק. היבוא הגיע ממצרים, סוריה, איסטנבול , עיראק וסין.
• תיירות ועלייה לרגל מייצרים מכירות וביקוש למזכרות. בשנות ה-1800 פעלו בשווקים למעלה מ-700 בעלי מלאכה.
• מלגות "סורי" מאיסטנבול וממצרים היו גם מקורות הכנסה מרכזיים.

הוֹבָלָה

קישורי התחבורה השתפרו במאה ה-19.

• הטלגרף הגיע לירושלים ב-1865.
• כביש יפו-ירושלים נפתח ב-1868.
• מסילת הרכבת יפו-ירושלים החלה לפעול ב-1892.

זה חיזק את התיירות, המסחר והקשרים לחו"ל.

חינוך ותרבות

• בתי הספר והמדרסות ירדו כאשר הקדשים "ווקפים" דתיים נחלשו לאחר המאה ה-17.
• הלשכות הסופיות והזאוויות סיפקו הדרכת דת לצד מדרסות.
• כמו באימפריה בכלל,  בתי ספר לממשל ומיסיונרים מודרניים התרבו לאחר אמצע המאה ה-19.

המפה העות'מאנית לירושלים בשנת 1861

בתמונה זו ניתן לראות מפה עות'מאנית של ירושלים בשנת 1861, המציגה את פנים העיר ואת פאתי ירושלים.

השלטון העות'מאני בירושלים: 1517-1917

ירושלים, תחת השלטון העות'מאני, חוותה תקופה נדירה של שלום ושלווה שנמשכה  יותר מ-400 שנה . העות'מאנים ניהלו ופיתחו את העיר בתקופה זו

1. יבוז סולטן סלים (סלים א'):

• 1517: כיבוש ירושלים על ידי העות'מאנים.
• קרב מרסידאביק; סיפוח דמשק.
• ביקור במסג'יד אל-אקצא והבטחה לרפורמות כלכליות.
• הסכם עם מלך ספרד לאפשר ביקור נוצרים בירושלים בתמורה לתשלום.

2. סולימאן המפואר: 1520-1566

• שיקום ופיתוח הטירה והחומות של ירושלים.
• שיקום ושינויים במסג'יד אל-אקצא.
• פתיחת שערים חדשים וחידוש אריחי כיפת סילסילה.
• בניית טקה על שם אשתו, Hurrem Sultan.
• אבטח את הדרך בין ירושלים ליפו על ידי הפקדתה בידי שבט האביגבש.

3. הסולטן מוראד הרביעי: 1623-1640

• תקופת התקפות מצד הגנרל הצרפתי נפוליאון והפרעות פנימיות ממרד החדיב המצרי מחמט פאשה.
• הקמת טירה בכביש ירושלים אל-חליל לביטחון העיר.
• הטירה כללה מסגד וצריפים, בשירותם של דיזדר ו-40 חיילים.

4. סולטן עבדולמציד: 1839-1861

• הזמין ומימן את שיקום מסגד אל-אקצא.
• גידול אוכלוסין והרחבת יישובים מחוץ לחומות ירושלים החל משנת 1858.

5. סולטן עבדולעזיז: 1861-1876

• פיתוח משמעותי של ירושלים, כולל סלילת כבישים ובזארים.
• סללו את דרכי ירושלים בשיש.
• הוציאו 30,000 אקים עות'מאניים על קישוט ושיקום מסגד אל-אקצא ובניית מסגד עומארי.
• 1867: שלב הפיתוח הבולט מתחיל.
• 1892: הקמת קו רכבת בין ירושלים ליפו.
• 1909: הקמת מבצר גדול ליד שער חברון ומזרקה סמוכה.

6. הסולטן עבדולחמיד השני: 1876-1909

• פיתוח משמעותי של תשתיות העיר.
• פיתוח ותחזוקה של כבישי עיר.
• חיבור ירושלים עם מכה, מדינה, איסטנבול , דמשק וערים נוספות דרך תחנת הרכבת ירושלים.

תצפיות

• יבוז סולטן סלים השתלט ויזם התקשרויות דיפלומטיות וכלכליות אך מת לפני שהגשים את תוכניותיו במלואן.
• סולימאן המפואר התמקד בפיתוח אדריכלי ותשתיתי, והעניק לו את התואר "האדריכל השני של ירושלים".
• הסולטן מוראד הרביעי התמודד עם אתגרים מאיומים חיצוניים ופנימיים אך הצליח לשמור על השליטה העות'מאנית בירושלים.
• הסולטן עבדולמציד יזם פרויקטים של שיקום, ובמהלך שלטונו התרחבה אוכלוסיית ירושלים מעבר לחומות העיר.
• הסולטן עבדולעזיז הפנה משאבים משמעותיים לפיתוח ולייפות העיר וציוני הדרך הדתיים שלה.
• הסולטן עבדולחמיד השני תרם תרומה בולטת לקישוריות ולתשתית העיר.

שינוי הנוף העירוני

העות'מאנים הותירו באופן דרמטי את חותמם על הנוף של ירושלים על ידי ביצוע פרויקטי בנייה מסיביים.

חומות המבצרות את עיר הקודש

הבנייה העות'מאנית המונומנטלית ביותר הייתה חומותיה האיקוניות של ירושלים. סולימאן המפואר הזמין את חומות 5 ק"מ שנבנו בין השנים 1536-1540, ודרשו כוח עבודה ומשאבים אדירים. מעל 2.5 ק"מ עוטפים את העיר העתיקה, בעוד שהרחבות עוברות דרומה ומערבה.

שלושים וארבעה מגדלי שמירה ושבעה שערים מנקדים את הקירות בצבע החול, המגיעים במקומות עד לגובה 12 מ' ועובי 3 מ'. ביצור זה הגן על ירושלים במשך מאות שנים.

חסות אדריכלית ליוקרה

שליטים עות'מאניים רצופים נתנו חסות למבני ציבור, דת וצדקה מפוארים, במיוחד במאה הראשונה של ירושלים תחת השלטון העות'מאני.

הם ביקשו לבסס לגיטימציה על ידי השארת חותמם באמצעות אדריכלות ושירותים. אנדרטאות חתימה כללו:

• מזרקת הסולטאן סולימאן (1527) סיפקה מים לתושבים ליד הר הבית.
• ה-Külliye של Hürrem Sultan משנת 1551 הציעה מסגד, מדרסה, פונדק, מטבח ציבורי ועוד.
• מזרקות קטנות יותר, אמות מים, מאגרי מים ובארות סיפקו מים ברחבי העיר.

מבנים אזרחיים לרווחה

עם צמיחת ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית, גדלו התשתיות והשירותים:

• מועצת העירייה שנוסדה בשנת 1863 הוסיפה שירותי כבישים, גינון וניקיון.
• בתי ספר, בתי חולים , משטרה ותחנות כיבוי סיפקו שירותים ציבוריים משנות ה-60 ואילך.
• הדואר, הטלגרף והטלפון חיברו את ירושלים בעולם לאחר שנות ה-50.

ניהול פסיפס קדוש

העות'מאנים נאלצו לאזן בין אמונות מגוונות ועולי רגל כששלטו בירושלים.

זכויות והרשאות

העות'מאנים ארגנו אמונות מיעוט לדוחן אוטונומי למחצה . הקהילות האורתודוכסיות, הארמניות והיהודיות בחרו בעצמן את מנהיגיהן וניהלו את ענייני הקהילה.

ההטבות כללו פטור משירות צבאי תמורת מסים. ההגבלות הגבילו את בניית הכנסייה וצלצול פעמוני הכנסייה.

ניהול יחסי רב-דת

מדי פעם הופיעו מתחים בין דתות, אך תקריות צומצמו באמצעות מדיניות עות'מאנית:

• חיילים שמרו על נתיבי עולי רגל כדי להבטיח את הבטיחות.
• קבוצות נוצריות שונות קיבלו זמני פולחן נפרדים בכנסיית הקבר כדי לצמצם סכסוכים.
• הרשויות תיווכו בסכסוכים באתרים קדושים, כמו כאשר פירמן מהמאה ה-18 הסדיר את הגישה לקבר מריה הבתולה.

איזון כוחות והשפעות

קונסוליות אירופה נפתחו בירושלים משנות השלושים של המאה ה-19, והשפיעו על בני חסותן הדתיים.

צעדי הריכוזיות העות'מאניים נועדו לבלום את התנופה הזרה הזו, כגון שליטה ישירה על ירושלים מאיסטנבול לאחר 1872.

חיי היומיום לירושלמים עות'מאנים

לפי הקריאה והמחקר שלי, ניסיתי לדמיין את חיי היומיום של האנשים שחיו תחת השלטון העות'מאני בירושלים.

החלק הזה הוא בדיוני גרידא וכל דמיון בינו לבין המציאות הוא רק צירוף מקרים.

יום יוסף (מוסלמי):

שמי יוסוף. אני מתעורר לפני הזריחה, בדיוק כשהמואזין מתחיל את הקריאה המתנגנת לתפילה מהצריח של מסגד אל-אקצא. אחרי שעשיתי סאלט ושברתי את הצום עם משפחתי, אני עושה את דרכי בעיר העתיקה כשחברים מוסלמים הולכים למסגד לתפילות פאג'ר.

כשאני הולך לחנות שלי, אני חולף על פני שומר עות'מאני שמפטרל ברחובות. נוכחותו מרתיעה עושי צרות, ומאפשרת לכל אחד לעשות את עסקיו בשלום.

בחנות הטקסטיל שלי בבזאר השוקק, אני פורש משי פרסי צבעוני וכותנה מצרית. הלקוחות הראשונים שלי מגיעים זמן קצר לאחר מכן – בעיקר נשים מקומיות שמחפשות בדים לתפור בגדים וסוחרים חדשים מערים אחרות בפלסטין באה לקנות מלאי.

מאוחר יותר בבוקר, חברי ועמיתי הסוחר סאלח עוצר, ואנחנו שותים קפה מיובא מתימן , דנים במסחר ובחדשות אחרות.

בצהריים אני סוגר את החנות שלי ויוצא לאל-אקצא להתפלל דהוהר. לאחר תפילת אסר מנחה, פתחתי מחדש את החנות שלי. בזמן שאני מנהל את תנועת הרגליים העמוסה, אני נתקל בחברי הנוצרי אליאס. הוא סתת שעובד על שיפוצים של כנסיית הקבר. למרות אמונותינו השונות, אנו מאוחדים בזהות כסובייקטים עות'מאניים .

בערב אני מטיילת הביתה בערב. אני חולף על פני רבקה שכנתי היהודייה הקשישה כשהיא ממהרת לפגוש את משפחתה לשבת – אנחנו מברכים זה את זה בנימוס בדרך לבתי התפילה שלנו – שני נתינים עות'מאניים שחיים בהרמוניה. כשאני בבית, אני נהנה עם המשפחה לפני ערב חוקתי.

יום אליאס (נוצרי):

אני אליאס, נוצרי יווני-אורתודוקסי עות'מאני. לאחר ארוחת הבוקר עם משפחתי, אני הולך לכנסיית הקבר כדי להתחיל לעבוד. בעודנו מתקנים את קבר ישו, חבריי בעלי המלאכה ואני מקשקשים בקלילות ביוונית מולדתנו.

בצהריים, אני שובר לחם עם שאר בעלי המלאכה הנוצרים. אנו מזכירים זה לזה לשמור על הסבלנות והמסירות שעבודתנו במקום הקדוש הזה דורשת. לאחר הארוחה, אנו חוזרים לעמלנו – סיתות, סחיבת אבנים וקרצוף מאות שנים של עשן נרות מהקירות.

לבסוף בערב אני חוזר ברחובות הסואנים אל השכונה שלי. אני שומע פעמוני מסגדים, כנסיות ובית כנסת מצלצלים בהרמוניה עם השקיעה כשאמונות שונות מסמנות את סוף היום . זה מזכיר לי את המגוון שיכול לפרוח כששומרים על הסובלנות, כפי שהיה תחת שלטון עות'מאני.

יום רבקה (יהודי):

אני רבקה, אם יהודייה שחיה באימפריה העות'מאנית. לאחר אפיית לחם חלה לשבת, אני לוקח את ילדיי למקווה לרחצה ללא חשש מאפליה ממנה סובלים יהודים במקומות אחרים. אנו מחליפים ברכות עם שכנים מוסלמים ונוצרים, נתינים עות'מאניים באותה מידה על פי החוק .

לאחר החזרה הביתה, אני מכין את ארוחת השבת שלנו. בזמן שאני מבשל, אני משתמש בתבלינים שנרכשו מסוחר יווני עות'מאני שהצליח להעביר את העסק שלו מאיסטנבול לירושלים ללא בעיה. בהדלקת נרות השבת אני אומר תפילה נוספת לבריאותו של הסולטן, שהרחיב הגנה ליהודים בכל תחומיו.